חלוקה אופקית בעיורים פירושה שהקרקע שבה מוצבים הבתים השונים מהעירוני שייכת לכל הבעלים "במשותף".
חלוקה אופקית זו היא דרך המשמשת בעיור ובבניינים שבהם הבעלים השונים הם הבעלים של 100% מהבתים שלהם ו"בקהילה"ארץ העיור.
אז, הקרקע שבה ממוקמים בתים נחשבת לשטחים "קהילתיים", ובדרך כלל היו בה אזורים קהילתיים שונים כמו בריכות משותפות, אזורי ספורט, שטחים ירוקים, כבישים משותפים וכו'.
לפעמים, בעלי עיור נוהגים לקבל חלק מהקרקע לשימוש משלהם. למשל, הבית והגינה, או הבריכה הפרטית. אדמה זו נחשבת אז כ"אדמה פרטית"או"קרקע לשימוש פרטי/בלעדי” מכל אחד מהבעלים.
"קבוצת בתים" ולא "אורבניזציות":
בתים ב"חלוקות אופקיות" אינם נחשבים כ"עיור". ראה את ההשלכות של נכסים שנבנו באמצעות מערכת זו:
- הקרקע שבה נמצאים נכסים אלו אינה מסווגת כ"עירונית", כך גם "כפרית". כדי להיות "עירוני", הצעד הראשון הוא להמיר את האדמה מ"כפרית" ל"עירונית"…………………. לשם כך, היה על היזם, לפני בניית הבתים הללו, לפנות לבית העירייה בבקשה לשנות את התכנית הכללית לעיור באזור, לרבות הקרקע המושפעת כ"עירונית". שינוי זה נקרא בספרדית "Plan Parcial".
- בהיותה הקרקע "כפרית", הדרך היחידה לבנות מספר בתים הייתה להחזיק יותר מ-10.000 מ"ר קרקע לכל בית, ולחלק את הקרקע לחתיכות של 2 מ"ר כל אחד. אבל בדרך כלל, הקרקע אינה עומדת בדרישה זו.
בדרך כלל, הקבלן בנה את הבתים הללו ללא רישיון בנייה מתאים, כי, כאמור, הדרך היחידה לקבל רישיון לכך הייתה לפחות בכמה חלקות קרקע בשטח של 10.000 מ"ר. אז, כנראה, הקבלן בנה את הבתים, ובית העירייה, ברגע שגילה את הבניינים האלה ללא רישיון, קנס את הנכסים האלה, אפילו עם צווי הריסה.
אז, מאוחר יותר הכריז הבנאי על אותם בתים בטאבו, עם שטרות בעלות נפרדים. אבל, אז, בעיה נוספת הייתה לחלק את הקרקע לכמה חלקים. בהיותה הקרקע כפרית, הדרך היחידה להשיג כמה חלקים של קרקע הייתה בתחילה יותר מ-10.000 מ"ר/מגרש.
אז איך הם הכינו את זה? : הם השתמשו בדרך שנאסרה לאחר שנת 2006. דרך זו יוצרים "קהילת בעלים" בקרקע, שנוצרה על ידי בעלי הבתים. במקום שיהיו כמה חלקות בודדות, מערכת זו הביאה לכך שלכל אחד מהבעלים יהיה "אחוז בעלות" על הקרקע. לכן, מכיוון שלא ניתן היה לחלק את הקרקע, יהיה להם אחוז מהקרקע.
כאשר המערכת הספרדית זיהתה שדרך זו שימשה להכרזה על מבנים בלתי חוקיים, היא בוטלה אוטומטית ב-2006.
הבעיה העיקרית בדרך זו היא שחלקי הקרקע במספר הגבולות הנוכחיים בהם מחולקים הבתים למעשה, הם תוצאה של הסכמה של הבעלים, כ"קהילת בעלים".
השלכות הנגזרות מסוג זה של עירובים:
לא ניתן להרחיב את הבית, ולא ניתן לבנות מבנים נוספים כמו סככה לבריכות, מוסכים או כל אחר.
עלויות עירוב:
זה היה חוק חדש שאושר לאחרונה בממשלת ולנסיה, כאשר ניתן היה לעצב נכסים שנבנו בצורה כזו, ולכן, ייתכן שהבעלים יתבקשו לבצע/לשלם כמה עבודות כדי לשפר את התשתית באזור כמו:
- אספלט כבישים וגישה לכל נכס
- אזורי הולכי רגל
- אורות ציבוריים
- שטחים ירוקים ופארקים
- שיפור חשמל וחיבור מים וחשמל
- חיבור מערכת הביוב לרשת.
אז, יהיה צורך לראות איזה סוג של עבודות בניין העירייה מצפה לבקש לבעלים, ומי ישלם על כך.
רק לציין שהעלות היקרה ביותר של עיור היא חיבור למערכת ביוב מהעיר. מכיוון שנכסים אלה נמצאים בעבר ב"אדמה כפרית" או באזור כפרי, כל כך רחוק למדי ממרכז העיר, אז מקובל שבמקום להתחבר למערכת הביוב הראשית, לאפשר לבעלים להתקין בור ספיגה עם מערכות טיהור לסינון ופינוי המים המבוזבזים.
TLACORP מרץ 2020.
